סיפורה של כיתה מיבנה בשנות החמישים של המאה הקודמת

מה הייתה יבנה במחצית שנו ה-50 של המאה הקודמת?

לפני שישים שנים ויותר, יבנה הייתה מקום קטן שכוח אל, בו לא היה חשמל, מעט מאוד מים זורמים, מכוניות לא נסעו בכביש, בבתים לא היו טלפונים, ביוב זרם בתעלות, תנים, נמיות וגיריות הסתובבו בחוצות החצרות. דרכי העפר, ולעיתים גם הבתים, שרצו בעלי חיים מסוכנים כמו, נחשים, עקרבים, נדלים ארסיים, דבורים, לטאות, צבים כוורות דבורי בר ועוד. עששיות ופתיליות דולקות האירו את הבתים באור חלש, תנורי נפט מעופשים חיממו את הבתים- או שלא חיממו. ברחובות ובחצרות הסתבבו גם חיות הבית, בהם עשו התושבים שימוש בחיי יום יום כמו, חמורים וסוסים חופשיים ורתומים לעגלות עליהם רכבו האנשים בדרכי הכפר ואפילו הגיעו רכובים על גבם לרחובות, לתל אביב ולחוף הים של יבנה (כן, הייה כזה עד שנגזל מאיתנו). תרנגלות הטילו ביצים בחצרות ובבתים, עיזים שהיו בני בית אצל האנשים נתנו חלב, פרידות שמשו להסעות, להובלת קרח למקררים הישנים בבתים הישנים עוד יותר. באמצעות עגלות רתומות לסוסים, לפרידות ולחמורים, סיפקו המוכרים נפט לצורכי חימום התנורים המעשנים, ולצורך תפעול הלמפות (עששיות) שהאירו בחושך את הבתים, האוהלים, הפחונים, הבדונים, ומאוחר יותר את צריפי הסוכנות הצהובים, ובאמצעותם הפעילו גם את הפרימוסים שחיממו פיילה עם מים, בתוכה כיבסו את הבגדים שתלו על חבלים, עצים ושיחים.

החיים ביבנה של אז

מרבית התושבים, שהיו ברובם המכריע עולים חדשים מרוב קצוות תבל, גרו, במקרה הטוב בבתים ערבים נטושים, מלוכלכים, מתפוררים ומטים ליפול. אולם, מרבית התושבים גרו במעברות אוהלים, בפחונים, ובבדונים, שלהטו בקיץ, ובחורף נשטפו לעיתים במי הגשמים, וקפאו מקור בין קירות הפח של הפחוו או הבדון, כששמיכות הסוכנות שניתנו לילדים, ולמבוגרים לא הצליחו לחמם את הגוף השדוף והרטוב. מרבית הבתים ומבני המגורים האחרים, היו ממוקמים למרגלות תל יבנה, והגיעו למעשה רק עד לקו של רחוב העצמאות, כשמערבה משם היו רק מעט מאוד מבנים ובעיקר רק חולות, ביצות ופרדסים. שומרים חמושים, כמו יצחק ברכה, נתן שפיגלר, מיכאל קמינסקי, וווסקבוייניק, רכבו על גבי סוסים, מזויינים ברובים מתקופת התורכים והאנגלים, פיטרלו בין הפרדסים, השדות והחולות, במטרה להבריח גנבים ושודדים ואפילו פידאיונים מצריים שחדרו לאזור יבנה, במטרה לגנוב רכוש ובעלי חיים, לתקוף תושבים, לאנוס נשים ולרצוח את התושבים ביבנה ובישובים סמוכים.

הורי התלמידים בכיתה, וחלק מהתלמידים עצמם, היו כולם עולים חדשים שזה מקרוב הגיעו מבולגריה, עירק, פרס, הונגריה, פולין, פרס מרוקו, רומניה, טוניסיה, לוב ועוד. מרבית ההורים דיברו עברית עילגת בלבד, ובחוצות הכפר (כפר יבנה), נשמעו בערבוביה בולגרית, יידיש, רומנית, פרסית, עירקית, הונגרית, רומנית, ערבית ובליל של שפה חדשה משובצת במילים שנתרמו מהשפות האחרות.

בני/בנות העולים... עולים לכיתה א' בשנת 1956

בתוך תמונת מציאו זו, צעדו לראשונה לפני 60 שנים עשרות ילדים בני שש לכיתה א' בבית הספר המנדטורי – הוא בית ספר ביאליק, מבנה המשמש כיום את מרכז המוזיקה. הנכון הוא, שמרבית התלמידים למדו ביחד כבר משנת 1953, בגן של יונה ולינה, ששכן גם הוא במבנה מנדטורי במרכז יבנה, בסמוך לתל יבנה. את הילדים החדשים קיבלה המורה זיוה קרנר, חיילת משוחררת מכפר הנגיד, בחיבוקים ונשיקות, "ומיד הרגשנו שאוהבים אותנו", סיפר אחד המשתתפים. המורה רותי דליאון, הצעירה והאהובה, הייתה המחנכת של כיתת בני העולים החדשים, עד סיום כיתה ח'. היא התמודדה בהצלחה מקסימה עם כל הקשיים והמורכבויות של כיתת בני עולים, שלהוריהם לא היה כמעט דבר, אפילו לא שפה משותפת, פרט לאהבה ודאגה לילדיהם הגדלים בארץ זרה.

המורים שלנו...באמת מורים לחיים

המורה רותי, המתגוררת כיום ברחובות, הייתה "מורה לחיים" אמיתית, מורה חכמה, רגישה, איכפתית, דואגת לכל צורכי התלמיד, אך הייתה גם דמות סמכותית, שהתלמידים כיבדו והעריכו. המנהל חיים רוזנבויים "בוא אלי מסביב", שלט בבית הספר ביד רמה ורגישה, וניווט ביד יציבה ובזרוע נטויה, את ספינת בית ספר ביאליק במים הסוערים הגועשים של שנות הקמת המדינה, עליה שטו אז המורים, התלמידים והוריהם - העולים החדשים. דוד מטודי, שהיה שובב לא קטן, סיפר שהמנהל חיים נהג להכניסו למשרדו וללמדו בשיעור אישי את יסודות ההנדסה. המלחמת סיני (מבצע קדש) שפרצה כחודש וחצי אחרי תחילת שנת הלימודים בכיתה א' (אוקטובר 1956), המחישה, יותר מכל, את מצבה הקיומי הרגיש והבלתי יציב של המדינה ושל החיים גם ביבנה, אליה חדרו לפני מבצע קדש מסתננים (פידאיונים – המחבלים של אז...) מעזה הסמוכה. ימים לפני פרוץ המבצע ובמהלכו, חפרו התלמידים, בסיוע המורים שוחות מגן, בחצר בית הספר ובחצרות הבתים. "לתוך השוחות קפצנו ובתוכם הסתתרנו מפני מטוסי האוייב המצרי", סיפר אחד מהמשתתפים במפגש.

המורה אליהו בזנר, בעל הלב הענק, לימד בבית הספר ספרות ותנ"ך, ועם יציאתו לגמלאות התנדב ללמד אסירים עברית ותנ"ך בבית הסוהר ברמלה. המורה אליהו, בן העדה הקראית, היה המורה לחקלאות, שטיפח בבית הספר גינת ירקות מפוארת, וטיפח בקרבנו את האהבה לחקלאות ולמולדתף, בבחינת "אם חקלאות כאן אז מולדת כאן" (משה סמילנסקי). המורה אליהו, תושב יבנה עד היום, שהגיע כבר לגבורות, סיפר בהתרגשות במפגש השבוע, שאת כינויו "קולומבוס" קיבל לאחר שאמר פעם לתלמיד עקשן "אתה מגלה לי את אמריקה?"... במהלך השנים זכה לכינוי המקוצר "קולומבו" (הבלש המפורסם מהסרטים), מכיוון שהיה מציב מארבים ועוקב אחרי תלמידים שהיו באים לסחוב ירקות טעימים מגינת בית הספר שהייתה פרי טיפוחיו של המורה אליהו, שהיה גם המורה לחקלאות של בני הדור השני (בנים/בנות של משתתפי המפגש....).

המפגש המרגש בפארק המים ביבנה

במפגש שהתקיים השבוע בפארק המים היפה ביבנה, והיה כמובן רווי התרגשות רבה והתלהבות, סיפר בתמצית כל אחד מהמשתתפים, את מה שעבר עליו אחרי סיום בית הספר בשנת 1964, וזאת על רק תמונות ילדות של המספר ובני משפחתו שהוקרנו על גבי מסך גדול. מסיפורי החיים עולה שמרבית התלמידים, שהיום הם הורים לילדים בוגרים וסבים/סבתות לנכדים, שרתו בצה"ל, רכשו השכלה מתקדמת שהכשירה אותם לחיים. כל בוגרי מחזור ו' של בית הספר ביאליק, שיצאו לפנסיה בעוד כשנה, חיו חיים מכובדים ויציבים, רכשו מקצועות מועילים, עבדו עשרות שנים במקומות עבודה קבועים, בנו משפחות לתפארת ותרמו, כל אחד בדרכו, ליצירתה של חברה ישראלית מתחדשת ואיכותית. בין סיפורי החיים המרתקים, השמיע הזמר המיוחד איל גימשי, (שהיה גם הוא תלמידו של המורה אליהו), שירים משנות החמישים, אליו הצטרפו הנוכחים בשירה נוסטלגית. במפגש שרו גם שירים שחוברו במיוחד עבור יבנה ותיארו את סיפורה המיוחד של הכיתה ושל בוגריה הנאמנים שסללו דרכם בנתיב הגועש והסוער של החיים, בנחישות, בהתמדה, בחוכמה, ברגישות ובנפש חפצה.

מה עשו בהמשך הדרך בוגרי מחזור ו' של בי"ס ביאליק ביבנה

בין בוגרי כיתת בני העולים נמצא את יוסי ידבב (בן עמי), מהנדס אלקטרוניקה בהכשרתו, איש עסקים ויועץ לחברות בעולם. דוד עמרן גמלאי של התעשייה האוירית, חיים פשלי עובד מעל 40 שנה בחברת חשמל וכדורגלן מכבי יבנה בעבר. יצחק חכמון גמלאי של צה"ל, ועובד מינהל בהווה. יפה ברקוביץ' (קורנט) רופאת עינים בכירה בבית חולים העמק בעפולה. סופי עגלוני (שפירא) עובדת בכירה במכון וייצמן, אדוארד עיישה עצמאי ביבנה, דינה הרוש (מלכה), אם לחמישה ילדים מושבניקית שעוסקת בחקלאות, מנהלת ובעלת חממות פרחים ליצוא לחו"ל, בהיקף של מאות דונמים. אחותה שולה הרוש (דוייטשר) אחות מוסמכת אקדמאית, עבדה עשרות שנים בבית חולים קפלן. אהרון טופלינסקי קצין קבע בעבר ומנהל ספרמרקטים, שרה סלמן (עוזר) עבדה עשרות שנים בתעשייה הביטחונית, יפה מזוז (פרג'ון) עובדת בכירה בבנק בבאר שבע ובאופקים, סעדיה (סעיד) יהושוע היה קצין בקבע ובשנים האחרונות מנהל בכיר בתעשיית המתכת, דוד מטודי הבלתי נלאה, יצא לפני חודש  לגמלאות אחרי עשרות שנים של עבודה בענף הבניה, ומשמש גם כצלם של עיתון יבנתון. דני גימשי שרת כקצין בכיר במשטרת ישראל ומזה כ-15 שנה הוא פרופסור לקרימינולוגיה במכללה למנהל בראשון לציון.

במפגש הוזכרו בכאב חברי כיתה שכבר לא נמצאים עמנו: יצחק (איזקי) לוי, שהיה השוער האגדתי של מכבי יבנה, בני ואטורי (מסעדת הנצחון),  יוסי אטיאס, ויצחק זלצמן (האקורדיוניסט של הכיתה). זו רק רשימה חלקית וישנם עוד רבים וטובים שלא הוזכרו כאן מפאת קוצר היריעה.

סיפור שאינו מובן מאליו.....סיפורה המיוחד של כיתה אחת מיבנה

סיפורה של הכיתה ממחזור ' בבית ספר ביאליק ביבנה אינו מובן מאליו. היינו בני  עולים שהוריהם הגיעו מהכבשנים של שואת אירופה ומגלויות ערב, והיו למעשה בני פליטים חסרי כל, שגדלו ביבנה של אותם הימים, שהייתה גם היא, במידה רבה, חסרת כל. אולם, למרות זאת, ואולי בגלל המצב הקשה, שהיה גורם מחשל, כל בני הכיתה גדלו, התפתחו, ופרחו, כל אחד בתחום עיסוקו, ואף אחד מהתלמידים/בוגרים לא סטה מדרך הישר. הרוב המוחלט של הבוגרים שרת בצה"ל והשתתף במלחמות המגן שאיימו על ביטחונה וקיומה של המדינה לאורך השנים. בני הכיתה הזאת יכולים וצריכים להוות דוגמא ומופת, לצעירים של היום (ולמבוגרים), שיש להם הרבה הרבה יותר דברים מטריאליים, אך לעיתים קרובות, הם מתמקדים, דווקא... ב"מגיע לי...אכלו לי...שתו לי...לקחו לי... דפקו אותי...".

משפחות תומכות ומורים לחיים

אז, בתוך החוסר כל המטריאלי... מהו המשאב המיוחד שעיצב את דמותה של הכיתה הרגילה והמיוחדת הזו? התשובה נעוצה במשפחות העולים, אבות, אמהות, סבתות וסבים, דודים ודודות, שתמכו בילדיהם באהבה רבה ובחוכמה יתרה. שותפים נאמנים לדרך היו המורים לחיים, כמו המורה רותי והמורה זיוה, שהטמיעו בתוכנו ערכים חשובים, יצקו בקירבנו נורמות התנהגות ראויות, ועצבו את אישיתנו למשך שנים ארוכות, כל זה התרחש במהלך לימודנו בבית ספר ביאליק ביבנה, שהיה בית ספר לחיים החל מכיתה א ועד כיתה ח'.