מבי"ס האלון לפיקוד על ספינת קרב
01.09.16 / 13:50
שנתיים וארבעה חודשים של הכשרה, שכללה אמונים פיזיים מפרכים, לימודי תואר ראשון ואתגרים מנטאליים, בסיומם יוכתר סגן איתי שטרנהים, באופן רשמי, כחובל בצה"ל. בזמן שחבריו לספסל הלימודים עתידים להשתחרר ממש בקרוב, מצפה לו עוד דרך ארוכה. "תמיד ידעתי שאעשה משהו משמעותי ומאתגר וזה לא מרתיע אותי" הוא אומר
על רחבת המסדרים בחיפה יתייצב ביום רביעי גם סגן איתי שטרנהים (20) תושב יבנה, שסיים בגאווה רבה את קורס החובלים היוקרתי של צה"ל. יחד איתו יעמדו שם גאים גם הוריו, רננה ויעקב, וחמשת אחיו. הטקס מסמן את סיומה של תקופת ההכשרה, שנמשכה למעלה משנתיים, תקופה ארוכה, מפרכת ומלאת אתגרים. "זה היה תהליך מאוד ארוך, קשה ומאתגר פיזית ונפשית" הוא אומר, ימים ספורים לפני היום המיוחל. "אני גאה שהצלחתי לעבור את זה, גאה לסיים את הקורס ומרגיש סיפוק עצום והתרגשות לקראת העתיד לבוא".
קורס החובלים של צה"ל הוא קורס ארוך, קשה ותובעני, החיילים שמתקבלים אליו נדרשים לרמה אישית גבוהה מכל הבחינות. הוא נחשב לאחד מהקורסים האיכותיים בצה"ל, בין המושקעים והיקרים. חיילי הקורס עובדים קשה מאוד, הוא כולל לימודים, שינון חומר רב, מאמצים פיזיים, עבודה קשה הכוללת פעילות בים וביבשה, משמעת קשה ויציאות מעטות הביתה.
תפקיד החובל משלב בתוכו, באופן ייחודי, שירות קרבי יחד עם ידע נרחב והחובל מופקד הן על צוות והן על תפעול של טכנולוגיות מהמובילות בעולם. בסיומו של הקורס, שהינו מהקורסים הארוכים בצה"ל, החיילים מקבלים את דרגות הקצונה ואמונים על פיקוד כלי השיט של חיל הים, ספינות הטילים, הצוללות וכלי ביטחון.
איתי שטרנהים, הגיע לקורס כמעט במקרה, זה אינו סיפור שגרתי על ילד שחי את הים ונשם אותו כל חייו. "מגיל צעיר מאוד התעסקתי בספורט" הוא מספר "למדתי בתיכון 'אלון' ביבנה, פיזיקה ומדעי המחשב. הלימודים היו חשובים לי מאוד אבל במקביל התחלתי לעסוק גם באומנות לחימה משולבת, מה ששיפר מאוד את הכושר שלי. עד שהתגייסתי לצבא התאמנתי 4 פעמים בשבוע, היה לי חשוב להגיע מוכן ובכושר שיא".
קורס חובלים היה יעד שהצבת לעצמך מלכתחילה?
"ממש, ממש לא. ידעתי שאני רוצה להיות קרבי, שאעשה משהו משמעותי ואתרום כמה שאני רק יכול, אבל זה לא היה הכיוון. למען האמת בכלל לא הייתי מודע למסלול הזה ולא הכרתי אותו וגם לא את התפקיד. עברתי מיונים לכל מיני חיילות ואז קיבלתי זימון למיונים של חובלים. בגלל שלא ידעתי במה מדובר התחלתי לברר עם חברים ודיברתי עם אנשים, שהפנו אותי אליהם, שסיפרו לי על אופי השירות וההכשרה וזה עניין אותי. ביום של המיונים דיבר איתנו חובל, צוער בקורס, שסיפר לנו על התפקיד והוא הצליח לעניין אותי מאוד. הבנתי כבר שם שמדובר במסע ארוך ולא קל, אבל זה איתגר אותי".
איך אתה מסכם את כל תקופת ההכשרה?
"וואו. אני לא ממש יכול לסכם עדיין את התקופה הזאת, כי אני עדיין לא מעכל שאנחנו בסוף. זה זמן ארוך מאוד, ללא ספק. בדרך כבר ראיתי חברים שלי שהשתחררו ויש עוד הרבה כאלה שממש נמצאים על סף שחרור ולי יש עוד שלוש שנים של שירות, למעשה עדיין לא התחלתי. הקורס בנוי בצורה מאוד דינאמית, בכל כמה חודשים מתחילים שלב אחר בהכשרה ולכן זה פחות שוחק ונותן כל הזמן כוח ועניין להמשיך. התחלנו בטירונות, שנמשכה 3 חודשים באילת ושם למדנו את הדברים הבסיסיים, היינו המון בים ורכשנו ידע ראשוני".
3 חודשים באילת נשמע כמעט כיף.
(צוחק) "כיף זה לא היה, זה לא דומה לשום דבר אחר שמכירים. זאת הייתה ההכשרה הבסיסית, שבה היינו צריכים גם להגיע לרמה מסוימת של כושר ולהבנה של המערכת הצבאית. המשמעת מאוד נוקשה, התנאים קשים, המאמצים הפיזיים והמנטאליים אדירים, אין כמעט שעות שינה ולא יוצאים הביתה".
היו נקודות שבירה?
"אני חושב שזה היה מאוד קשה לכולם, אבל התמודדנו ותמיד זכרתי למה אני שם. אני לא זוכר איזושהי נקודה ספציפית של שפל ומעולם לא אמרתי לעצמי 'למה אני צריך את זה?' או שקלתי לוותר ולפרוש. לאורך כל הדרך הייתי ממוקד מטרה, נחוש להגיע לסוף. לאחר ההכשרה באילת עוברים ללימודים מורחבים יותר ומתחילים להתנסות בים התיכון, שזה כבר סיפור אחר לגמרי ושונה לחלוטים מהים באילת".
תסביר.
"זה היה שלב נוסף שבו הופתעתי מאוד, כי אחרי שהתרגלנו לים באילת גילינו שהים התיכון מתנהג אחרת לגמרי. זה ים שהוא לא ממש נוח, יש גלים גבוהים והשהייה בו לא קלה. בהפלגה הראשונה היו גלים של שלושה מטרים וזה היה נורא, כולם הקיאו היה קשה מאוד להתמודד עם זה וכמעט בלתי אפשרי לתפקד בתנאים האלה. אני חושב שאני הקאתי הכי הרבה, הרגשתי מאוד לא טוב אבל המשכתי. בשלב הזה אתה מבין שיש לך שתי ברירות או שאתה יורד או שאתה ממשיך להקיא, נושך את השפתיים ונלחם- אני בחרתי בשנייה".
הזה משהו שמתרגלים אליו?
"רפקלס ההקאה הוא איזשהו מנגנון הגנה של הגוף, ככה הוא מגיב לחוסר האיזון שהוא חש בים. יש כאלה שאין להם בחילות בכלל, יש שמתחילים עם בחילות והקאות אבל הגוף שלהם מתרגל ויש כאלה שלא מפסיקים להקיא- אני, לצערי, שייך לקבוצה השלישית. למרות הכניסות הרבות לים הגוף שלי עדיין לא התרגל וזה לא פשוט, יש לנו משפט שאומר: 'או שאתה מתרגל לים או שאתה מתרגל להקיא'- אני התרגלתי להקיא".
הקורס משלב בתוכו גם לימודי תואר ראשון.
"נכון. מעבר ללימודי התואר אנחנו כל הזמן לומדים ועוברים מבחנים ומבדקים. אחרי השלב המתקדם אנחנו מתפנים ל-8 חודשים של לימודים באוניברסיטת חיפה, תואר ראשון במדעי המדינה. כל הזמן הזה אנחנו כמובן שומרים על קשר עם הספינות ועל הרמה המקצועית. אחרי הלימודים אנחנו חוזרים לספינות, עוברים הכשרה נוספת ובשלבים שלקראת סוף הקורס אנחנו כבר סגל לכל דבר".
בשלב הזה אתם כבר לוקחים חלק בפעילות מבצעית?
"בוודאי. אנחנו חלק מהצוות על כלי השיט לכל דבר ועניין. אני זוכר את הפעילות הראשונה שלקחתי בה חלק ויצאתי לשטח, זאת הייתה תחושת סיפוק אדירה. מהצד נראה שאנחנו רק לוחצים על כפתור, שזאת לחימה מאוד 'סטרילית', אבל עד שאתה לא מגיע לשם אתה לא מבין את העוצמה של זה. הים טומן בחובו סכנות אחרות מהשטח הקרקעי, זאת פעילות שונה במהות שלה והיא מאוד ייחודית ומלאת אדרנלין".
אילו תגובות אתה מקבל מהסביבה?
"ההורים מאוד תומכים וגאים, הם תמיד ידעו שאני רוצה לעשות משהו מאתגר. החברים גם הם תומכים, למרות שבגלל האינטנסיביות של הקורס לא יוצא לי לראות אותם הרבה. חלקם כבר השתחררו ונמצאים בשלב אחר בחיים, אבל הם גאים בי ואנחנו שומרים על קשר טוב למרות הקושי".
מה תרגיש ביום רביעי על רחבת המסדרים?
"המון גאווה וסיפוק. סיימתי שלב אחד, ארוך אמנם, אבל זה רק השלב הראשון. עכשיו השירות עצמו הוא החלק שאני הכי מחכה לו ומתרגש לקראתו. אנחנו מוצבים בסטי"לים ובצוללות בתור סגני קציני מחלקה ובהמשך יוצאים לקורס נוסף כשבסופו אחזור לכלי השיט כקצין מחלקה. עברתי דרך ארוכה אבל הכל עוד לפני ואני מוכן לעמוד בכל אתגר, ללמוד, להתקדם ולשמור על הארץ".