פצע שלא מגליד

היום לפני 43 שנה פעלה האזעקה הפתאומית בשתיים בצהריים של יום הכיפורים. ב-6 באוקטובר 1973 פתחו צבאות מצרים וסוריה במתקפה משולבת נגד מדינת ישראל. מספר שעות לאחר מכן נשאה ראש הממשלה דאז גולדה מאיר נאום פומבי (אשר שודר בטלוויזיה וברדיו הישראלים): "אזרחי ישראל, היום, בסמוך לשעה שתיים אחר הצהריים, פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה נגד ישראל. הם ערכו סידרה של התקפות מן האוויר, בשריונים וארטילריה, בסיני ורמת הגולן. צה"ל נלחם והודף את ההתקפה. לאויב נגרמו אבדות רציניות...קיוו להפתיע את אזרחי ישראל ביום הכיפורים, אבל אנו לא הופתענו. שירותי המודיעין ידעו, כי צבאות מצרים וסוריה נערכים להתקפה משולבת...אין לנו ספק בניצחונו של צה"ל..."

מלחמת יום כיפור, מן הקשות שבמלחמות ישראל, נפתחה במתקפה ערבית מתואמת, בשתי חזיתות: ע"י סוריה ברמת הגולן וע"י מצרים לאורך תעלת סואץ. למרות האמור, ביום הכיפורים,שבת,6 באוקטובר 1973,בשעה 14:00, צבאות ערב נהנו מהפתעה טקטית כמעט מושלמת, העם היה בבתי הכנסת, מנותק מהתקשורת ואמצעי הקשר. צופרי האזעקה הפתיעו את הציבור הישראלי. הפתעה הייתה גם מנת חלקם של מרבית חיילי צה"ל.

אבדות חיל השריון וחיל האוויר הישראלי במלחמה היו חסרות-תקדים, בתחילתה היה חשש להמשך קיומה של המדינה.

האזעקה ב-6 באוקטובר 1973 היא רגע מכונן המסמן נקודת מפנה בחיי העם והמדינה.

יהושע, בן סולטנה ואמין, נולד ביום ט"ז בטבת תשי"ג (3.1.1953) במושב מצליח. הוא למד בבית-הספר היסודי "ביאליק" ביבנה ובבית הספר המקיף באשדוד ולבסוף למד שלוש שנים בבית-הספר לחניכות "עמל" ברחובות, במגמה של חשמלאות. יהושע היה חבר תנועת הנוער העובד והלומד ביבנה ויחד עם חבריו הקים שם את מועדון "רעים". הוא היה חובב ספורט, חבר נבחרת הכדורגל של "הפועל" ביבנה וזמן-מה היה אף חבר נבחרת "מכבי" במקום. הוא אהב מאוד מוסיקה, ניגן בגיטרה והשתתף בחוגים דרמטיים.מנעוריו נמנה עם חניכי גדנ"ע-אוויר והשתתף בחוג הקליעה של הגדנ"ע. יהושע היה עדין-נפש, חברותי מאוד ואהוב על כל חבריו. הוא אהב את הארץ ואת נופיה והרבה לטייל בעתות הפנאי, לבדו ועם חבריו.

יהושע גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1971 והוצב לחיל השריון. לאחר סיום הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס לנהגי טנקים וסיים אותו בציון גבוה (85), היה לנהג טנק "פאטון". הוא היה חייל אחראי ומסור לתפקידו ושימש דוגמה לחבריו במזגו הטוב, בסבילותו ובצייתנותו. במלחמת יום-הכיפורים השתתף יהושע בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני. ביום י"א בתשרי תשל"ד(7.10.1973), נפל באזור "החווה הסינית", כשהטנק שלו נפגע בקרב והתפוצץ. בתחילה נחשב כנעדר, לאחר זמן הוכרז חלל שמקום קבורתו לא נודע. לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין באשדוד. השאיר אחריו אב, אם, שלושה אחים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

אשר, בן סימי ושלמה, נולד ביום ט' באלול תש"ח(13.9.1948) בקזבלנקה שבמרוקו. בן שלוש היה כשנשלח לגן הילדים בעיר הולדתו וכבר בגיל רך כל-כך התגלו בו תבונה ועצמאות טיפוסיים לבוגרים בהרבה מגילו. בבית-הספר העממי היה אשר התלמיד המצטיין ביותר, אהוב על כל חבריו וחביב על מוריו. כשפורסמו ציוני הגמר שלו עורר הדבר תשומת-לב רבה והעיתונות המקומית ציינה את בעל הציונים הגבוהים ביותר שהוענקו בבית-ספרו, זה שנים רבות. בשנת 1962 עלתה המשפחה ארצה והשתקעה ביבנה. אשר נשלח להמשיך את לימודיו בבית-הספר "אביר יעקב" ביבנה ותוך זמן קצר ביותר הפך צבר לכל דבר, ונחשב בין החביבים שבכיתתו. עד מהרה למד את השפה והפך תוך זמן קצר אחד הראשונים שבכיתתו. את לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר בגבעת וושינגטון וגם כאן זכה בציונים גבוהים וברוב תשבחות מפי מוריו. עלם גבה קומה היה אשר, בעל תווי פנים מעודנים, אוהב קריאה, מתעניין במדעים וקורא מכל אשר בא לידיו בתחום זה. הוא אהב לפתור תשבצים ועושר ידיעתו בשפה הדהים את מקורביו. כן היה שחקן כדורגל, אוהד קבוצת "הפועל תל-אביב" ומשתתף פעיל בקבוצת "הפועל" יבנה, ועסק גם בהיאבקות והיה בעל כושר גופני מעולה.

אשר גויס לצה"ל בתחילת מאי 1966 והוצב לחיל השריון. אחרי שעבר את האימון הבסיסי נשלח לקורס תותחנים ולקורס נהגי טנקים. שירותו היה ללא דופי; מעולם לא התלונן, עשה כל מה שהוטל עליו ברצון ובמאור פנים ומפקדיו גמרו עליו את ההלל. בתקופת שירותו השתתף במלחמת ששת הימים ולאחריה- בקרבות מלחמת ההתשה. אחרי שהשתתף כאיש צוות טנק במבצע כראמה, הודיע חגיגית שהוא מחוסן בפני המוות. כתבות רבות נכתבו על הטנק שאשר היה בו איש צוות ועל חבריו. בכל מבצע שהשתתף בו הצטיין כלוחם מעולה, אמיץ ללא חת וחבר נאמן.

בתחילת מאי 1969 שוחרר אשר מהשירות הסדיר וכשחזר לחיים האזרחיים התקבל לעבודה במפעל "מ.ג. אלקטרוניקה" שבמכון ויצמן ברחובות. הוא היה מן האהודים והחביבים בעובדי המפעל, עבד בנאמנות רבה וללא ליאות ותוך זמן קצר הפך מומחה ובר-סמכא בעיני כל. ביבנה היה אהוב על הכל ובתוך משפחתו זכה ליחס חם, כי כבוד האדם ואהבת האדם היו לגביו ערכים ראשונים במעלה. בשנת 1972 הכיר אשר את חברתו מולי ובמחצית ספטמבר1973 נשא אותה לאישה. השניים יצאו לבלות את ירח הדבש בצפון הארץ. עם הישמע האזעקה ביום הכיפורים חש הביתה וכששאל את אמו אם הגיע צו קריאה בשבילו סירבה להודות שאכן הגיע, כי לא רצתה להשבית את שמחת כלולותיו. אך אשר ארז את תרמילו, נפרד מאשתו הצעירה, מהוריו ומאחיו, ויצא בהול בהצטרף אל יחידתו ברמת-הגולן. למחרת, ביום י"א בתשרי תשל"ד(7.10.1973), נפגע הטנק שלו באזור אל-על ואשר נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. השאיר אחריו אישה, הורים, שלוש אחיות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

במכתבו אל האלמנה הצעירה כתב עליו מפקדו: "בעלך אשר, נפל במערכה בעת מילוי תפקידו במערכה על רמת-הגולן. בעלך שירת ביחידת שריון, למופת ולדוגמא במסירות ובנאמנות. בשמי ובשם כל חיילי היחידה, הנני מביע את צערנו העמוק, והננו משתתפים באבלך הכבד. זכרו של בעלך לא ימוש מקרבנו לעד".

מיכאל, בן אסתר ודוד, נולד בשנת תשי"ד (1954)במרוקו. בשנת 1958, בהיותו כבן ארבע, עלה ארצה עם משפחתו. המשפחה בחרה להתיישב ביבנה, שם למד מיכאל בבית-הספר היסודי. אחרי-כן למד שלוש שנים בבית-ספר "עיינות" ואחר-כך המשיך ולמד בבית-הספר הימי באשדוד. מיכאל גדל במשפחה ברוכת ילדים. הוא היה בן אמצעי בין שבעה אחים ואחות אחת. למרות שהמשפחה מיהרה להיקלט בארץ, לא היו חייה קלים. האב, דוד, עבד במפעל ביבנה והשתכר בקושי כדי מחיית המשפחה הענפה. מנעוריו למד מיכאל להצטמצם בצרכיו ולהסתפק במועט. למרות התנאים הקשים שגדל בהם, לא הזניח את לימודיו. הוא השתדל שלא לפגר בלימודים והיה בין התלמידים הטובים בכיתתו. עם זאת הבין שעתידו יהיה מובטח רק אם ילמד מקצוע המפרנס את בעליו. מגיל צעיר נמשך מיכאל אל הים. את כל זמנו הפנוי נהג לבלות על שפת המים וגם הרבה להפליג בספינות ובסירות. לפיכך נרשם ללימודים בבית-הספר הימי באשדוד עם סיום לימודיו בבית-הספר היסודי. לאחר שעמד בבחינות הכניסה, החל בלימודים ומיד מצא בהם סיפוק רב. הוא נהנה מאוד מהשילוב הנעים עם המועיל והפך את אהבתו לים למקצוע. החיים על הים מלמדים את האדם מה ערכן של ידידות ושל עזרה הדדית. חברים מבית-הספר זוכרים את מיכאל כנער חברותי ביותר, שהיה מוכן תמיד לעזור לזולת ומעולם לא סירב "לתת כתף" בעבודות הקשות הכרוכות בטיפול ואחזקה של כלי השיט. מיכאל התחבב על רבים בזכות כשרונו להקשיב לזולת ורבים ביקשו את קרבתו, כיוון שמצאו אצלו אוזן קשבת לבעיותיהם. שעות ארוכות היה מיכאל מסוגל לשבת ולהקשיב לדברי חבר במלוא תשומת הלב.

תמיד מצא מילה טובה של עידוד ונחמה והצליח לנסוך הרגשה טובה בידידיו. מיכאל היה גם קשור קשר הדוק עם משפחתו. הוא כיבד והעריך את הוריו על המאמצים הגדולים שהשקיעו בחינוכו ובחינוך שאר ילדיהם, והעריך אותם במיוחד על שלא נכנעו ללחצי חייהם הקשים, וטרחו להעניק לכל ילדיהם בסיס טוב לחיים. עוד בהיותו תלמיד, נהג לצאת בחופשותיו לעבודה כדי להקל במעט את העול שרבץ על כתפי הוריו ובשנה האחרונה לפני גיוסו, יצא מיכאל להפלגה באוניה של צי-הסוחר הישראלי, כדי לעזור בפרנסת המשפחה.

מיכאל גויס לצה"ל בתחילת מאי 1972 והוצב לחיל השריון. לאחר סיום הטירונות עבר קורסי יסוד במקצועות השריון והשתלם כנהג טנק. גם בצבא התחבב במהירות על חבריו לנשק ועל מפקדיו. הכל העריכו אותו וכבדוהו, כחייל וכאדם.

מלחמת יום-הכיפורים קטעה את שירותו באמצע. במלחמת יום-הכיפורים השתתף מיכאל בקרבות הבלימה והפריצה הקשים, שניהלו כוחותינו נגד הצבא המצרי בסיני. באותו הזמן ממש השתתף בקרבות גם אחיו, משה כמפקד כיתה של הצנחנים. בקרב שהתחולל ביום י"ח בתשרי תשל"ד (14.10.1973), נפגע הטנק שלו פגיעה ישירה והוא נהרג. שלושה ימים לאחר מכן נהרג גם אחיו משה. מיכאל הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ביבנה. השאיר אחריו הורים, אחים ואחיות.

משה, בן אסתר ודוד, נולד בשנת תשי"ט (1948)במרוקו. בשנת 1958, בהיותו כבן עשר, עלה ארצה יחד עם משפחתו. משה למד במשך שנתיים בבית-הספר היסודי "אגדיר" שבארץ הולדתו. לאחר שעלה ארצה השלים את לימודיו בבית-הספר היסודי "אביר יעקב" ביבנה. אחרי-כן המשיך ולמד בבית-הספר התיכון-החקלאי "עיינות". ילדותו של משה כמו החלה פעמיים: תחילה גדל והתחנך בארץ נוכריה ובתרבות זרה. לאחר שהגיע ארצה היה צריך להתחיל מחדש את כל התהליך. הוא התאקלם במהירות בחברה החדשה בארץ, התגבר על הקשיים שהעמידה בפניו השפה החדשה והחל רוכש לו חברים מקרב בני גילו. כיון שניחן באופי שקט והליכות נאות, התחבב במהירות על הבריות. בחיוכו הטוב ובנועם לשונו ידע לרכוש לבבות רבים. חברים אהבו להיות במחיצתו ונהנו לבלות בחברתו שעות ארוכות. מגיל צעיר אהב משה את הטבע, את השדות ואת העבודה הכרוכה בטיפוחם. בשנים שהיה חניך במועדון הגדנ"ע שבעירו, הרבה לצאת לטיולים ברחבי הארץ. בסיוריו הרבים, בדרום ובצפון, למד לאהוב את הארץ ובעיקר התאהב בנוף האזורים החקלאיים. לא פלא שבחר בלימודים שיכינו אותו לקראת עתידו כחקלאי. בבית-הספר החקלאי היה מן הפעילים בכיתתו והרבה לדבר על ערכי ההתיישבות. לפני תום לימודיו היה משה בין מייסדיו של גרעין נח"ל, שהתעתד להגשים את האידיאלים שהרבה לחלום עליהם.

משה גויס לצה"ל בסוף ספטמבר 1967, כשלושה חודשים לאחר תום מלחמת ששת-הימים, וללא היסוס התנדב לחיל הצנחנים. לאחר שעמד יפה באימוני הטירונות הקשים, זכה לעבור קורס צניחה ולהיכלל רשמית בין חובשי הכומתות האדומות. אך הוא לא הסתפק בכך. כעבור זמן המשיך באימונים והשלים קורס מפקדי כיתות בהצלחה רבה. במיוחד הצטיין כמקלען, בהפעלת מקלע פלוגתי.

בתום השירות הסדיר השתחרר מצה"ל והחל לתכנן את עתידו בקיבוץ. באותה תקופה נשא לאישה את חברתו ג'ואן, ושניהם החליטו להקים את ביתם בקיבוץ צרעה שבמבואות ירושלים. במלחמת יום-הכיפורים השתתף משה בקרבות הבלימה הקשים בסיני, בתפקיד מקלען. באותו הזמן ממש לחם גם אחיו הצעיר ממנו, מיכאל. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973), נתקל הכוח שלו, שנע לכיבוש "הסרפאום", באש אויב מטווחים קצרים וחייליו קפצו מהזחל"ם כדי לתפוס מחסה. משה נשאר לבדו והשיב אש במקלעו. לפקודתו של הסמל, שהיה בין החיילים, ירד גם הוא מהזחל"ם כדי לתפוס מחסה. אך כשראה שהאש נמשכת, עזב את המחסה, ללא פקודה, זינק שנית על הזחל"ם והמשיך להשיב באש עד אשר נפגע ונפל. אחיו מיכאל נהרג שלושה ימים לפניו. משה הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בצרעה. השאיר אחריו אישה ובן - גלעד, הורים, אחים ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון והוענק לו "עיטור המופת" וזה נוסח תעודת העיטור: "סמל משה בן-נון שימש כמקלען בזחל"מ שהיה בכוח שנע לעבר ה"סרפאום". הכוח נתקל באש אויב מטווחים קצרים, והלוחמים קפצו מהזחל"ם לתפוס מחסה. סמל משה-בן נון ז"ל נשאר בזחל"ם והשיב אש במקלע. הסמל, שהיה בין החיילים שתפסו מחסה, קרא למשה בן-נון ז"ל להצטרף אליהם, ואכן הוא הצטרף. בראותו שהאש נמשכת, עזב את המחסה ללא פקודה, זינק שנית על הזחל"ם והמשיך להשיב באש - עד שנפגע ונפל. במעשה זה סייע להיחלצות חבריו וגילה אומץ-לב, עוז ודבקות במשימה".

יעקב, בן אניטה ודוד, נולד בשנת תש"ה (1945)במקנס שבמרוקו ועלה ארצה עם משפחתו בשנת1954. הוא למד בבית-ספר יסודי במרוקו, בבית-ספר יסודי ביבנה, בחוות בית-דגן ובבית-הספר בקיבוץ גבעת-חיים. אחרי-כן המשיך את לימודיו במוסד "נעורים" בקורס לציוד מכני כבד. משפחתו של יעקב, שתמיד הייתה שומרת מסורת, כמהה מתמיד לעלות לישראל. לאחר שעלתה ארצה, נשלחה לכפר-יבנה שליד רחובות. מצבה של המשפחה מרובת-הילדים היה קשה ויעקב נשלח להתחנך בקיבוץ גבעת-חיים. אחרי שלמד מקצוע, הפעלת ציוד מכני כבד, עבד בבניין במקומות שונים וסייע בפרנסת המשפחה. יעקב היה חובב כדורסל וכדורגל. הוא היה נמרץ ומלא חיים ושאף להתקדם. היו לו ידידים רבים והוא אהב לשוחח אתם על חוויותיו בעבודה.

יעקב גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1964 והוצב לחיל ההנדסה. לאחר הטירונות השתלם כפלס והוצב בגדוד הנדסה. כעבור זמן הועבר לגדוד-סער וברבות הימים נקבע תפקידו כמפעיל צמ"ה. בתעודת השחרור שלו צוין שהוא ממושמע ויודע לבצע את תפקידו לשביעות רצון מפקדיו.

לאחר שסיים את שירותו הסדיר, השתתף יעקב במלחמת ששת הימים בפיקוד הדרום, ואחרי-כן הוצב לשירות מילואים כמפעיל צמ"ה בגדוד הנדסה משוריין. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, היה יעקב בבית-הכנסת ומשם נקרא ליחידתו. הוא חזר מיד לביתו, ארז את חפציו ונפרד ממכריו בחדווה, כאילו לא למלחמה הלך. במלחמה השתתף עם גדודו כמפעיל ציוד מכני כבד, וביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973) נפגע יעקב ונהרג בהפגזה באזור "מצמד", באגם המר הקטן, בשעת הצליחה לעבר המערבי של תעלת סואץ. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. השאיר אחריו אישה ושתי בנות, הורים, ארבעה אחים וארבע אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "יעקב שירת בגדוד במסירות ובהקרבה. הוא היה מהמצטיינים בפלוגתו, אהוב וידיד לכל חבריו ביחידה. דמותו משמשת דוגמא ומופת".

משפחתו תרמה לזכרו ספר תורה לבית-הכנסת על-שם רשב"י ביבנה.

קמל (סמי), בן אסתר ויצחק, נולד ביום י"א בחשון תש"י (3.11.1949) באיסטנבול שבתורכיה. הוא נתייתם מאביו עוד בהיותו תינוק רך. מאז נקטעו חייו המאושרים. אמו עבדה ולכן נאלצה סבתו לטפל בו. היא עשתה זאת באהבה ובמסירות, כאילו היה בנה. קמל עלה לארץ בשנת1964 יחד עם משפחתו, ועד שהגיע זמנו להתגייס עבד לפרנסתו. קמל היה חובב ספורט ונלהב למשחקי הכדורגל והכדורסל. הוא היה נמרץ מאוד ופעלתני, אהב לעבוד ושנא את הבטלה. הממונים עליו שיבחוהו על תבונת-כפיו ועל מסירותו לעבודה, והעריכוהו על התמדתו ועל שקידתו. הוא היה רציני בגישתו לחיים. קמל היה אוהב אדם, נכון תמיד לעזור ולסייע לכל בקשה, ועושה את כל שנתבקש שלא על מנת לקבל פרס. ידידיו הרבים אהבוהו.

קמל גויס לצה"ל בסוף נובמבר 1967 והוצב לנח"ל, שבו שירת שנה וחצי. אחרי-כן הועבר לחיל התותחנים. הוא היה אחראי ומסור לתפקידו ונתמנה למפקד צוות של מרגמות כבדות מתנייעות, 160 מ"מ. מפקדו מעיד עליו, שהיה לו רצון עז ללמוד ולדעת. הוא הקפיד תמיד על הופעה מסודרת, אפילו היו הימים ימי מתח וקרב. על שירותו בקווים הקדמיים הוענק לו "אות השירות המבצעי". בזמן שירותו בצבא הכיר קמל את סוזן ולאחר תקופת היכרות קצרה התארסו השניים. שאיפתם הייתה לחסוך כסף כדי הצורך לרכוש דירה לעצמם ולהינשא, אך הדברים לא הסתדרו כך, והזוג הצעיר נישא ועבר להתגורר אצל ההורים. הרגע המאושר ביותר בחייהם היה כאשר נולד בנם אילן. ואכן היה ילד יפה ודמה מאוד בתכונותיו לאביו. כמו קמל, שבילדותו גדל ללא אהבת אב, כך גם בנו. קמל היה בן מסור למשפחתו, בעל נאמן ואב אוהב. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס קמל ונשלח לחזית בסיני. ביום כ"א בתשרי תשל"ד(17.10.1973) נפגע קמל ונהרג באחד ממעברי הגידי. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובן, אם, אח, ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "קמל ז"ל היה מפקד צוות מעולה. הוא נטע ביטחון בחייליו בשעת הקרב. הוא היה חייל למופת ואחד מטובי הלוחמים ביחידה".

אברהם (ברטו), בן אליה ומאיר, נולד בשנת תשט"ו (1955), במרוקו, ומיד אחרי הולדתו עלתה משפחתו ארצה והשתקעה באופקים. הוא החל את לימודיו בבית-הספר היסודי באופקים ואחרי-כן המשיך ולמד בבית-הספר היסודי "ביאליק" ביבנה. את לימודיו סיים בבית-הספר התיכון-מקצועי ביבנה, במגמה של מסגרות-מכנית. אברהם היה קשור מאד למשפחתו ושאף לעזור לה ככל יכולתו. עד שהגיע זמנו להתגייס לצה"ל עבד כמסגר ביבנה ובבתי הזיקוק באשדוד, וסייע בפרנסת משפחתו מרובת הנפשות.

אברהם גויס לצה"ל בתחילת מאי 1973 והוצב לחיל התותחנים. לאחר הטירונות הוכשר בקורס לקשרי חת"מ ונשלח לשרת בגדוד תותחנים ברמת הגולן. הוא היה חייל מסור והצטיין במיומנות במקצועו ובנאמנות לתפקידו. בשל תכונות אלה זכה להערכת מפקדיו והיה מקובל על חבריו ליחידה. בתקופת השירות בצה"ל הרבה לדאוג למשפחתו, הקפיד לבקר בבית והקדיש את חופשותיו כדי לסייע למשפחה. במלחמת יום-הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה וההבקעה נגד הסורים ברמת הגולן. בהתקפת כוחות שריון סוריים על הגדוד שלו ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973) נפגע אברהם ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ביבנה. השאיר אחריו הורים, ארבע אחיות ושלושה אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון: "אברהם ז"ל שירת בחיל התותחנים. הוא היה חייל מצוין וחבר מסור. אברהם היה אהוד על מפקדיו ועל חבריו לנשק".

מרדכי, בן אסנת ושלמה, נולד בשנת תש"ט(1949) בפרס וכשהיה בן שנתיים עלה ארצה עם משפחתו. המשפחה התגוררה במקומות שונים בארץ, עד אשר השתקעה ביבנה. הוא למד בבית-הספר הממלכתי-דתי ביבנה ושם עברה עליו ילדותו. הוא היה ילד שובב אך פיקח מאוד ועירני. לאחר שסיים את לימודיו נאלץ לצאת לעבודה. הוא אהב מאוד את הטבע ואת עבודת-האדמה, לכן עבד שנים אחדות כחקלאי וכנהג טרקטור בכפר מרדכי. בזכות התמדתו, עקביותו ומסירותו לעבודה, אהבו אותו מעבידיו והעריכו את עבודתו. מרדכי היה נער חברותי ועדין נפש. הוא היה אהוב על הכל בזכות יושרו, טוב-לבו ונכונותו לעזור לזולת. תמיד היה חבר טוב לידידיו ובן מסור ונאמן למשפחתו. בזמנו הפנוי היה מרדכי עוסק בספורט ובמיוחד אהב את ספורט השחייה. שעות ארוכות היה מבלה על שפת הים בשחייה ובתרגילי ספורט.

מרדכי גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1967 והוצב לחיל-השריון. במסגרת זו עבר קורסים והוסמך כנהג טנק "סנטוריון". הוא היה חייל טוב וממושמע ונהג מעולה, שעשה את מלאכתו נאמנה. כבר מראשית דרכו בגדוד התחבב על חבריו ועל מפקדיו וקשר עמם קשרי ידידות יפים.

בשנת 1970 שוחרר מהשירות הסדיר בדרגת רב-טוראי ומאז היה יוצא לתקופות של שירות מילואים. בשנת 1971 נשא לאישה את חברתו האהובה, אסתר, וכעבור שנה נולד בנם הבכור. מרדכי עבד לפרנסת משפחתו במסגריה ביבנה, כמסגר מכני. לא היה כמותו בעל אוהב ומסור ואב נאמן ודואג. הוא השתדל להקדיש את זמנו הפנוי לאשתו ולבנו הקטן, והיה מבלה עמו במשחק שעות ארוכות. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הצטרף מרדכי ליחידתו, שנשלחה לסיני. היחידה השתתפה בקרבות הקשים סמוך לגשר פירדאן, וביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973), תוך כדי קרב, נפגע הטנק של מרדכי מטיל נ"ט והוא נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין האזרחי ברחובות. השאיר אחריו אישה ובן, הורים ואחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

במכתב תנחומים ששלח למשפחתו, כתב מפקד היחידה, אסף יגורי: "הכרתי את מרדכי תוך שירות המילואים כבחור אמיץ-לב, אשר מילא את כל המשימות שהוטלו עליו תוך גילוי גבורה עילאית וחירוף נפש. היה חביב על מפקדיו ועל חבריו לנשק, ונפילתו הייתה אבדה כבדה ליחידתנו;" במכתב למשפחתו כתב ראש אגף-כוח-האדם: "מרדכי נמנה עם אותם לוחמים מופלאים שבעוז רוחם ולחימתם העיקשת בלמו את האויב, ובמסירות נפש מנעו מחיילי מצרים מלחדור למדינת ישראל. על כך אנו חבים לו ולחבריו את חיינו, ועם ישראל יזכרם לעד עם קדושינו וגיבורינו מדור לדור".

יוסף, בן רחל וחיים ז"ל, נולד ביום י"ב באב תש"ד (1.8.1944) בחמאמת שבטוניסיה, ועלה ארצה עם הוריו בשנת 1960. הוא סיים את לימודיו בבית-ספר יסודי, בבית-ספר תיכון ובבית-ספר מקצועי בעיר הולדתו. יוסף היה תלמיד חרוץ, הצטיין בעיקר במקצועות הטכניים וניחן בכישרונות רבים בתחום הטכנולוגי. הוא סיים את לימודיו התיכוניים כשהיה בן שש-עשרה וזכה לציון-לשבח על הישגיו בלימוד השפות צרפתית וערבית. נוסף על הישגיו בלימודים העיוניים הצליח מאוד בסיועו לאביו, שהיה חרש-נשק ופתח בית-מלאכה, שתוך שנים אחדות שיגשג וחילץ את המשפחה ממצוקתה הכלכלית. כבר כשהיה יוסף בן שתים-עשרה גמלה בלבו ההחלטה לעלות ארצה, בעיקר בגלל תופעות של שנאה והתנכלויות כלפי היהודים בעירו. הוא לא הסתיר את כמיהתו לעלות ארצה ובגלל זאת אירעו לא פעם התנגשויות במפעל של המשפחה. יוסף היה עליז, חברותי ואהוד על מכריו, שכינוהו בשם-חיבה "לוי". בעבודה היה חרוץ ואחראי. הוא היה בן נאמן ומסור להוריו ודואג למשפחתו הענפה. לאחר מות אביו נטל על עצמו את עיקר הנטל של פרנסת המשפחה. תחילה פרנס את המשפחה משכרו כשומר במקשת-אבטיחים, עד שהחל לעסוק בשרברבות ואז הרוויח יפה ויכול לסייע בשיפור מצבה הכלכלי של המשפחה.

יוסף גויס לצה"ל במחצית מאי 1962 והוצב לחיל-התותחנים. לאחר הטירונות עבר קורס תותחנות ונשלח ליחידת תותחים בינוניים מתנייעים. לימים השלים אימונים נוספים, הוצב ביחידה בתפקיד מפקד-צוות והוענקה לו דרגת סמל. הוא היה תותחן מצוין ולדברי מפקדו היה חייל מסור, חבר נאמן ואדם אהוד על כל מי שהכירו.

לאחר תום תקופת שירותו הסדיר הוצב ביחידת מילואים, שבמסגרתה השתתף במלחמת ששת הימים ובפעולת כראמה והוענק לו "אות מלחמת ששת הימים". לאחר ששוחרר מהשירות בצה"ל עבד כשרברב עצמאי וראה ברכה בעמלו. הוא פתח בית-מלאכה קטן ליד ביתו ובו עסק גם בתחביבו - בניית מתקנים מכניים ואלקטרוניים. במלחמת יום-הכיפורים השתתף יוסף בקרבות נגד המצרים בחזית סיני. בקרב שהתחולל ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) בציר "עכביש" הופגזה הסוללה שלו והוא נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי ברחובות. השאיר אחריו אישה וארבעה ילדים, אם, אחים ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

משפחתו תרמה לזכרו נברשת, כסא-אליהו ופרוכת לבית-כנסת ברחובות;יחידתו הוציאה לאור חוברת לזכרו ולזכר שאר חייליה, שנפלו במערכה, ובה דברים על דמותו ועל חייו של יוסף-לוי.