להיות אמא: איך לא קר לה?
12.01.17 / 10:45
הייתי שם, בגיל הזה שלא קר לי, שזו פאדיחה ללכת ברחוב עם מטרייה, ושהמעיל לא מתאים בדיוק למה שבחרתי ללבוש ליציאה
"את לא יוצאת מהבית בלי מעיל", הודיעה נחרצות חברתי לבתה המתבגרת, בעלת הגוף הדקיק המכוסה במינימום האפשרי. "אבל לא קר לי", הביעה הנערה בחד משמעיות מתבגרת. "איך לא קר לך?", ניסתה חברתי להבין את מה שמוחה הקפוא לא הצליח לקלוט. "גשם בחוץ, שמונה מעלות ואת בקושי לבושה. השיער שלך רטוב. לכולם קר ורק לך לא קר?". וכמובן שהיא המשיכה באיומים על מחלות חורף שעומדות ליפול עליה אם תצא ללא מעיל.
זה התחילה בקל - נזלת, שיעול, שפעת, וככל שראתה שזה לא משנה אפילו במעט את האדישות שניצבת מולה, היא עברה למכות קריטיות יותר: ברונכיט, דלקת ריאות, שחפת ועוד כל מיני מחלות שלא נדע מצרות.
אלוהים, חשבתי לעצמי, הנה הוא הגיע, השלב הזה שבו אנחנו נהיות האמהות שלנו, השלב הזה שבו אנחנו לא מסוגלות להפריד בין מזג אוויר לאופנת גיל ההתבגרות. "תיקחי בחשבון שאם את חולה את הולכת לרופא לבד", היא אמרה תוך שהיא קיבעה את עצמה למה שכולנו הפכנו להיות - מבוגרות מטרידות.
"לא קר לי, מה את לא מבינה?", התעקשה הילדה בביטחון מובהק, "ואם אני אהיה חולה, אני אטפל בעצמי, מבטיחה". הבטיחה. כמה כבר עולה להבטיח?! הרי עוד לא קמה הילדה בת השלוש עשרה עם חום גבוה ושיעול טורדני שאמא שלה לא תרוץ איתה לרופא או הרופאה ותגיד לה: "אמרתי לך ללכת עם מעיל".
זה הרי הדיל הזה של חורף והתבגרות. "באמת לא קר לה", הסתכלתי על הילדה והאמנתי לה. חברתי הביטה בי כבמי שלוקה בשיגעון רגעי, כי מולה ישבתי עם חרמונית, צעיף וכובע צמר תוך רעידות מקור. הייתי שם, בגיל הזה שבו לא קר לי, שזו פאדיחה ללכת ברחוב עם מטרייה, ושהמעיל לא מתאים בדיוק למה שבחרתי ללבוש ליציאה, שהכל נראה מסורבל, שבעצם לא רואים כמה את חתיכה. ואיך הבן ההוא מהשכבה ישים לב אליי כשאני עם מעיל דובון וכובע צמר?!
היינו שם בגיל הזה שללבוש מעיל זה של מבוגרים, וללכת עם מטרייה זה של זקנים, ולהגיד שקר זה של חלשים. הייתי שם, מהלכת בטיפות הגשם ספוגה במים ומשכנעת את עצמי שהקור הוא בראש, ושמקצת גשם לא מתים משחפת. הייתי שם כשאמא שלי שאגה בצעקות שלא תלך איתי למיון. הייתי שם איתה במיון עם דלקת ריאות והמשכתי ללכת בלי מעיל.
אי אפשר להסביר בהיגיון לילדה מתבגרת שהסיכוי שהיא תחטוף דלקת ריאות גדול יותר מהסיכוי שהחתיך של השכבה יבחין בה, עם או בלי מעיל. "תתני לה ללכת ככה", ניסיתי להישמע החברה הקולית שמרשה לילדים שלה ללכת עירומים בגשם. "ואם היא תהיה חולה, את תלכי איתה לרופא?", שאלה אותי החברה, "ואת תישארי איתה בבית ותכיני לה מרק עם כל הקיטורים?". עשיתי חושבים מהר ופסקתי: "את לא יוצאת מהבית בלי מעיל - שמעת?"
"לא קר לי, מה את לא מבינה?", התעקשה הילדה בביטחון מובהק, "ואם אני אהיה חולה, אני אטפל בעצמי, מבטיחה". הבטיחה. כמה כבר עולה להבטיח?!
