ליבו של יואב נדם

מאת: ג'ני פרנקל שלום; 

צילומים באדיבות המשפחה

בני משפחה, חברים ורבים מתושבי יבנה ליווה במוצ"ש האחרון בדרכו האחרונה את יואב שמחון, שלקה באירוע לבבי בביתו ונפטר לאחר מכן בבית החולים. שמחון (57) הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים אור (25), נוי (23) ובר (19).

הוא לא היה אדם בריא ובמשך שנים ארוכות התמודד עם מגוון בעיות בריאות, אושפז ונותח. למרות זאת חבריו מספרים שתמיד שמר על אופטימיות, חייך והסתכל על חצי הכוס המלאה. "אני זוכר את אבא תמיד חולה מאוד" מספר בנו הבכור אור. "כבר בגיל 28 הוא לקה בסרטן, הוא יצא ממנו, אבל מאז סבל מהלב והיו לו בעיות בתפקודי הריאות. בגיל 36 הוא עבר ניתוח לב פתוח ובמשך כל השנים היה לו מאוד לא קל, אבל אף אחד לא הבחין. גם היום, כשאנשים מגיעים לשבעה הם מופתעים, אבא מעולם לא שידר קושי או מצוקה ואף פעם לא התלונן. הוא היה איש שמח וחזק והשתדל תמיד לשדר עסקים כרגיל לסביבה שלו".

אור נולד אחרי שבע שנים בהן בני הזוג לא הצליחו להביא ילדים לעולם והקשר בין השניים היה מיוחד ואחר. "בגלל המצב של אבא לקח להם המון זמן ואז אני נולדתי, כמובן שזאת הייתה שמחה מאוד גדולה ואבא ידע להעריך כל רגע איתנו. כל החברים שלי תמיד העריצו את אבא, על הנתינה שלו והשמחה, על זה הוא תמיד עם חיוך, אף פעם לא כועס ולא נותן לדברים שוליים להטריד אותו, מאוד סלחן. תמיד ידעתי את זה, אבל עכשיו זה מתחדד לי עוד יותר. בעיקר בגלל הסיפורים של האנשים שבאים לשבעה ומספרים כל מיני דברים עליו שלא ידענו ושמדגישים איזה בן אדם מיוחד הוא היה, אין הרבה כמו אבא" אומר אור.

"כשאני איתך אני מרגיש בטוח"

בחודש ינואר האחרון חלה שוב החמרה במצבו של יואב והוא התאשפז בבית החולים בעקבות דלקת ריאות חריפה. "הוא היה מתאשפז כמעט כל שנה, אבל הפעם הרגשנו שזה חמור יותר. הוא היה באי ספיקת לב, נזקק לחמצן ולא יכל ללכת" מספר אור. בחודשים שלאחר מכן התאשפז ושוחרר שוב ושוב. בני המשפחה התעקשו לשחרר אותו בערב ליל הסדר והיה זה החג האחרון שהוא בילה במחציתם, משם חזר שוב לבית החולים. כל אותו הזמן אישתו ואור לא משו ממיטתו בבית החולים. "לא השארנו אותו לבד לרגע, אני תמיד עשיתי משמרות לילה. הייתי נכנס אליו למיטה בבית החולים וישן קרוב אליו, שומע את הצפצופים של כל המכונות שהוא היה מחובר אליהן ונרדם" אומר אור.

מתי החמיר המצב עוד יותר?

"ביום חמישי שעבר הוא השתחרר מתל השומר והבאנו אותו הביתה. הוא ישב על הכורסא בסלון וכשניסה להתרומם התעלף פתאום. אמא ואני היינו לידו, ניסתי להעיר אותו ואמרתי לאמא שתזמין אמבולנס. הוא באמת התעורר, הסתכל עליי ואמר שהכל בסדר ושנבטל את הקריאה, אבל תוך שניות שוב התעלף. בזמן הזה האמבולנס כבר היה בדרך, עוד הספקתי לשאול אותו מה הוא מרגיש והוא סימן על החזה. בגלל הרקע שלו הבנתי שזה כנראה סוג של אירוע לבבי והמוקדנית הדריכה אותי איך לעשות החייאה, עד שהגיעו כוחות מד"א והחליפו אותי".

איך מתפקדים במצב כזה?

"אני באמת לא יודע לענות על זה, כנראה שתפקדתי כי הייתי חייב. במצב הזה אין לך זמן למחשבות ופחדים, שום דבר לא עובר בראש ורק ניסתי לעזור לו ולהחזיר אותו אלינו. אמא שלי הייתה מאוד נסערת ולא ידעה מה לעשות, זה מראה קשה לראות אותו ככה שוכב באמצע הסלון וברור לך שהמצב לא טוב. כשכוחות מד"א הגיעו הוא היה ללא דופק וללא נשימה, הם החליפו אותי בהחייאה ורק אז התפרקתי, התחלתי לבכות וביקשתי מאלוהים 'תעזור לו'".

"הוא ממש רצה להישאר איתנו"

   כרבע שעה ניסו כוחות מד"א להחיות את שמחון, עד שחזר הדופק והוא הועבר במצב קשה מאוד לבית החולים. "הייתה כאן המולה גדולה, התקשרתי לאחותי ולגיסי שהיה בבית הכנסת וביקשתי מהם שיבואו, כי המצב לא טוב. תוך דקות הם הגיעו ויחד עם גיסי הגיעו כל המתפללים של בית הכנסת 'מטה משה' וגם הרב דוידי והרב יוסי, זה בית הכנסת הקבוע של אבא וכולם התפללו לשלומו" מספר אור.

את הדרך באמבולנס לבית החולים אור זוכר כקשה במיוחד. "המון מחשבות עוברות בראש, אתה מבין שהמצב לא טוב אבל מקווה, אופטימי ומתפלל" הוא אומר.

הוא ידע שמצבו לא טוב?

"בשלב הזה הוא כבר לא חזר אלינו, אבל כבר כמה חודשים קודם לכן הוא התחיל להרגיש שהגוף שלו כבר לא יכול לעמוד בזה. מאדם שתפקד באופן עצמאי הוא הפך לתלותי מאוד, כמעט לא יכל ללכת והיה צריך עזרה אפילו ללכת לשירותים. הייתי יושב איתו בלילות ומבטיח לו שיהיה בסדר, שאני אעשה כל מה שאני יכול כדי לעזור לו ולשפר את המצב שלו. הייתי אומר לו 'אני פה איתך, תמיד. לא משנה מה' והוא היה עונה 'כשאני רואה אותך אני מרגיש בטוח'. הבטחתי לו שיהיה בסדר, כי למרות המצב באמת האמנתי בזה. רק ביום חמישי, כשהוא התמוטט הרגשתי את חוסר האונים ופתאום הבנתי שלא משנה כמה אני רוצה, זה כבר לא אני וזה לא בידיים שלי".

ביום שבת בשבע ורבע בבוקר, כשאישתו וילדיו ליד מיטתו בבית החולים, הלך יואב שמחון לעולמו והותיר משפחה כאובה והמומה. "למרות שהמצב הרפואי שלו תמיד לא היה טוב מבחינתינו זה עדיין היה פתאומי. הוא תמיד הצליח להתמודד ולצאת מכל מצב וחשבנו שגם הפעם זה יהיה ככה. גם כל הסביבה הקרובה והחברים קיבלו את הידיעה הזאת די בהלם, אבא תמיד הראה כלפי חוץ שהכל בסדר" אומר אור.

איך נפרדתם ממנו?

"היינו לידו ואז הדופק נעלם, קראנו לו וביקשנו ממנו שיחזור אלינו ואז הדופק חזר ושוב ירד. התחננו, ביקשנו שלא יעזוב אותנו ואז הדופק שוב עלה חזרה ועלה ועלה ואנחנו כבר חשבנו שיש כאן נס, אבל לא היה. הוא ממש רצה להישאר איתנו ונלחם עד הסוף, אפילו האחיות אמרו שמעולם לא ראו דבר כזה. וזהו, דיברתי איתו, ביקשתי סליחה אם אי פעם פגעתי או גרמתי לו צער והבטחתי לו שהוא ילווה אותי תמיד".

מה אתה לוקח מאבא?

"כל מה שאני היום ומי שאני זה בזכות אבא. ההתמודדות עם המצב הרפואי שלו לא הייתה פשוטה גם בתור ילד, אבל אני חושב שזה ביגר אותי והפך אותי לאדם שאני. למדתי לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, כי עוד רגע העולם שלך יכול להתהפך והכל ישתנה. למדתי להעריך את הדברים הקטנים ולהינות מהם, זאת המתנה שהוא השאיר לי".